משנת ארץ ישראל על משנה מכשירין ו׳:א׳

1 המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה וירד עליהן טל – הטל הוא אחד משבעת המשקים המכשירים לקבל טומאה.אינן בכי יתן – שכן ירידת הטל אינה לרצונו, אף שצריך היה לצפות לכך שהפֵרות יירטבו. הטל אינו גשם ומדובר בלחות קלה, וזו ראיה נוספת לכך שלחות קלה מכשירה לקבל טומאה, בניגוד למשנה הקודמת. ואם נתכוון לכך – שירד עליהם טל, כדי שיירטבו מעט, הרי זה בכי יתן – מבחינה מעשית קשה להבין לשם מה נועד הטל, וגם אם הוא מרטיב את הפרות הטל מתייבש תוך שעתיים-שלוש.

2 לעיל בפ"ג מ"ו שנינו לכאורה דין שונה. המעלה פרות לגג, לדעת חכמים אם שמח הרי זה ב"כי יותן" ולדעת רבי יהודה ברור ששמח, אבל שמחתו אינה מספקת וצריכה להיות מלווה במעשה. משנתנו והמשנה שם עוסקות לכאורה באותו מצב: העלה את הפרות כדי לאחסנם מסיבה זו או אחרת לא בשביל להרטיבם, ונרטבו. אבל ההלכות שונות. לדעת חכמים שמחתו הופכת לרצון מלכתחילה, ולדעת רבי יהודה שמחתו שהיא ביטוי לרצונו אינה מספקת. שלוש האבחנות הללו שבמשנת פרק ג אינן במשנתנו: א. אצלנו אין צורך בשמחה בדיעבד אלא "בכוונה" מלכתחילה; ב. אין מחלוקת תנאים; ג. לא נדרש מעשה. אפשר כמובן לתרץ ולומר ששמחה היא כוונה ואלו "רק" מונחים שונים, ושרבי יהודה יחלוק גם במשנתנו. אבל לדעתנו ההבדל בין המשניות אינו במצב המשפטי אלא במצב המעשי. רק על רקע המציאות המשנה מתבהרת.

3 ההבדל הוא בין גשם בחורף לטל בקיץ. העלאת פרות על הגג בחורף נובעת בעיקר מהרצון להרטיבם ולרככם. ירידת גשם עליהם היא כמעט תמיד לרצונו, והיא חוסכת את שטיפת הפרות, לכן היא בעצם לרצונו. לכן חכמים סבורים שהדבר תלוי בתגובתו, ורבי יהודה טוען שאמנם ודאי שהוא שמח אבל צריך ללוות ולהוכיח את השמחה במעשים. אבל העלאת פרות לגג בקיץ היא כדי לאוורר את הפרות בלשון המשנה "כנגד הכנימה", וירידת הטל היא מרכיב קבוע שלא כגשם שמועדו תמיד בלתי ידוע אבל משני בחשיבותו. הטל מתייבש אחרי זמן קצר, ואין זו הרטבה של ממש. פרות שנרטבו בטל אמנם נרטבו מבחינה הלכתית לעניין הכשר טומאה, אבל לא נשטפו וכל הלכלוך שעליהם שרד. ההבדל בין מקרה זה למקרים של סעיף 6 הוא בצד המעשי. אין כאן כלל משפטי, אלא הדבר תלוי במציאות. גשם הוא תוצאה רצויה בדרך כלל, תוצאה קבועה ומשמעותית, ואילו טל אינו הרטבה רצינית. אבל אם רצה בכך – הרי שזה לרצונו.

4 העלן חרש שוטה וקטן אפ על פי שחשב שירד עליהן הטל – שהטל יורד לרצון החרש, אינן בכי יתן – והנימוק הוא: שיש להם מעשה ואין להן מחשבה – החרש אינו חושב ולכן אין לו רצון. הלכה זו מופיעה לעיל פ"ג מ"ג, וכפי שאמרנו שם זו ההלכה הקבועה כלים פי"ז מט"ו; טהרות פ"ח מ"ו, והיא מבוססת על ההנחה שחרש, שוטה וקטן אין להם דעת. אבל כל אחת מהקביעות הללו שנויה במחלוקת. בית שמאי סבורים שקטן חייב במצוות ומעשה הלכתי שלו הוא מעשה; רבי יוחנן בן גודגדא שבניו היו חרשים סבור שמעשה החרש מעשה, וגם לגבי השוטה נחלקו תנאים האם כל מעשיו פסולים או רק כשמוכח שהיה במצב של אי שפיות.

5 בתוספתא ההלכה מורכבת יותר: "1. המעלה האגודות לגג בשביל שימתינו להיות אוגד בהן הרי זה בכי יותן. 2. רבי יהודה אומר אינו בכי יותן. 3. המעלה לגג ללותתן בטל ובגשמים הרי זה בכי יותן. 4. העלן מפני הכנימה וירדו עליהן גשמים, אם צמח בכי יותן, 4א. ורבי יהודה אומר אי אפשר שלא לצמח אלא עודהו טל וגשמים עליהן חישב עליהן הרי זה בכי יותן, אם לאו אינו בכי יותן" תוס', פ"ג ה"א, עמ' 675. הלכות 3 ו- 4א הן משנתנו, וחכמים 4 סבורים שאם הפרות גדלו מהרטיבות יש בכך ממש מעשה של רצון גם אם לא זו הייתה הכוונה מלכתחילה, אבל בסופו של התהליך ודאי שהטל הוא לרצון תחילתו שלא ברצון וסופו ברצון. יתר על כן, לדעת חכמים אין כאן רצון רק אם העלה אותם כדי להגן עליהם ממזיקים, אבל אם העלם שימתינו נחשב הדבר לרצון 1. מבחינה משפטית פירוש הדבר שהעלאה סתם נחשבת לרצון, שכן האפשרות שהמים ירדו נלקחת בחשבון. אבל אם העלן לשם מטרה אחרת אין ירידת הגשמים נחשבת לרצון ואינה מכשירה לקבל טומאה. צימחו משמעו שהירקות גדלו והעלו עלים, כלומר שהו זמן רב וספגו כמות מים ממשית. מכיוון שיש כאן כמות מים מספקת ורצון המתבטא גם בהשהיית הירקות על הגג לזמן רב הם מוכשרים לקבל טומאה. בהמשך שם ה"ב, עמ' 675 חוזרת הסיפא של משנתנו. הלכה 1 היא המשנה הבאה, ורבי יהודה חולק.

6 התוספתא מביאה שתי דוגמאות: "א. חילפתא בן קוינא אומר שום בעל בכי טמא מפני שמרבצין עליו במים ואחר כך קולעין אותו. אמרו חכמים אם כן יהא טמא לחילפתא בן קוינא וטהור לכל ישראל" פ"ג ה"ג, עמ' 675, וכן: "ב. יהשע בן פרחיה אומר חטים הבאות מאלכסנדריא טמאו מפני אנטליא שלהן. אמרו חכמים אם כן יהיו טמאות ליהשע בן פרחיה וטהורות לכל ישראל" שם ה"ד. שתי הדוגמאות מדגישות את דברי חכמים שהם משנתנו, אבל אנו שומעים על שני חכמים החולקים על ההלכה שבמשנה. חילפתא בר קוינא עוסק בסוג של שום הנקרא "בעל בכי" על שם מוצאו מהעיר בעל בק שבבקעת הלבנון. בתקופה הרומית שכנה כאן עיר חשובה, "הליופוליס", שנחשבה לעיר קודש קדם-הלניסטית אך המשיכה לתפקד תחת התרבות ההלניסטית ובה עבדו אלילים מ"מוצא מזרחי שמי". התוספתא והתלמוד מגדירים את סימניו החקלאיים של שום זה: "אי זו שום בעל בכי כל שאין לו אלא דור אחד מקיף את העמוד" תוס', מעשרות פ"ג הט"ו. הכוונה שאין לשום שיניים אלא גלד אחד, כמו בצל. ייתכן שזהו "תומא יחידאה" שום יחידי – בבלי, גיטין סט ע"א, או אולי הכוונה לשום בעל שיניים גדולות במיוחד שמספרן קטן מאלו של שום רגיל. בהקשר שלנו מדובר על גידולי יבוא, והחכם סבור שהוא מוכשר לקבל טומאה משום שבמולדתו לפני הקליעה מרבצים עליו מים. מכל מקום משמע שהוא נמכר בארץ כשהוא קלוע, כפי שמקובל היה למכור שום בכפר הערבי המסורתי ובשווקים מסורתיים במזרח עד היום. לדעת חכמים אין זו הרטבה, אולי משום שהיא נעשית עוד לפני גמר המלאכה הקליעה.

7 הסוג השני הוא חיטים מיובאות ממצרים. לפנינו ויכוח קדום ביותר המעיד על כך שלפחות חלק מהלכות הכשרות טומאה הן מזמן זה. זו אחת ההלכות הקדומות ביותר שבידינו, שכן יהושע בן פרחיה הוא בן הדור שלפני שמעון בן שטח. שמעון בן שטח הוא בן דורו של ינאי השליש הראשון של המאה הראשונה לפני הספירה, ויהושע בן פרחיה אמור היה לפעול בסביבות שנת 100 לפני הספירה ימי יוחנן הורקנוס הראשון.

8 האנטליא היא גלגל שאיבה המונע בכוח בהמה איור27: "הדין עלמא מידמי לגלגלא דאנטילייה, דמתמלא מתרוקן ודמתרוקן מתמלא" ויקרא רבה, לד ט, עמ' תשצב. המדרש מתאר גלגל שאליו מחוברים דליים המתמלאים מים ומאפשרים העלאתם למפלס גבוה יותר. במצרים השקו את השדות בגלגלים ממין זה, וזו הייתה הדרך הממוכנת ביותר להשקאה. נראה שיהושע בן פרחיה חושש למים אלו, אף שהמים הרטיבו את הצמחים בהיותם מחוברים לקרקע. ייתכן גם שהוא חושש למים שחדרו לספינה והוצאו בגלגל, אבל ההסבר הראשון סביר יותר שכן המים העולים לספינה אינם עולים דווקא באנטליא אלא בדרכים אחרות שנמנו לעיל פ"ה מ"ז. אם כך, נשאלת השאלה מה סבר יהושע בן פרחיה. האם ייתכן שהוא לא הבחין בין פרי המחובר לקרקע לבין זה שאינו מחובר? האם סבר שגם מחובר לקרקע שהורטב מוכשר לקבל טומאה? דעה כזאת חורגת לכאורה מכל המערך ההלכתי המוכר לנו, ברם לעיל בפירושנו לפ"א מ"ב ציטטנו את התוספתא: "המרעיד את האילן להשיר ממנו משקין ונפלו על תלושין שבו ועל מחוברין שתחתיו, בית שמאי אומרים בכי יותן ובית הלל אומרים על התלושין בכי יותן ועל המחוברין אינן בכי יותן" פ"א ה"א, עמ' 673. המים יוצאים לרצונו, אבל לפי בית שמאי הם מכשירים לקבל טומאה גם פרי שעדיין מחובר לקרקע, ולדעת בית הלל פרי שטרם נקטף אינו מוכשר לקבל טומאה. בדיוננו שם הבאנו מקבילות מאוחרות לשיטה הלכתית זו, וזו כנראה דעת יהושע בן פרחיה.

9 בימי רבי יהושע בן פרחיה הייתה מחלוקת האם יש הכשר טומאה גם במחובר לקרקע. הדים לה נותרו בימי בית שמאי ובית הלל לעיל פ"א מ"ג; משנה, אהלות פי"ח מ"א, אך העמדה שהכשר טומאה וטומאה הם רק בתלוש השתררה. יש להניח שהיא השתררה בעקבות ניסוח כללים הלכתיים אחידים, ואם היו מחליטים שיש טומאה במחובר לקרקע הרי כל העולם, וכל הפרות, היו טמאים. אי אפשר לשמור על טהרה, וגם אי אפשר להכשיר מטהרה.

10 לפנינו אפוא הבדל מהותי בין ההלכה הקדומה של ימי יהושע בן פרחיה להלכה מיסודם של בית הלל. ההלכה שמציע יהושע בן פרחיה היא פשטנית יותר ואינה כוללת מרכיב משפטי חריף שאותו מעלים בית הלל, וכבר חכמים בימי יהושע בן פרחיה. מאוחר יותר זו מחלוקת בית שמאי ובית הלל, ועוד רבי מאיר מחזיק בדעת בית שמאי, לפחות בפרט מסוים.